אני מדמיין מקרה כזה: חיים שוכב על הספה. הוא כבר שבועיים בבית, לא מצליח להקים את עצמו לצאת לעבוד או סתם לצאת החוצה. הוא בנה יחד עם המטפל שלו לו"ז שבועי: ימים שבהם הוא הולך לטייל בים, יוצא לעשות קניות והולך לבקר חבר קרוב. אבל הוא לא מצליח ליישם את ההחלטות האלה. חיים לא מפסיק לחשוב על מה ששבר את ליבו. מה הוא יכול לעשות אחרת. למה זה מגיע לו. רצף אינסופי של שאלות. הוא לא מצליח לזוז.
לפתע, מבעד למחשבות הטורדניות הוא שומע את שואב האבק הרובוטי שלו נתקע בשולחן. שואב האבק שוב ושוב מנסה לצאת מהפינה שהוא נכנס אליה. השואב משמיע נקישות על רגלי השולחן ומסתבך. הוא מתקשה לצאת בחזרה לבסיס ההטענה. חיים מסתכל עליו רגע, קם לחלצו מאותה פינה ומחזיר אותו לטעינה. הוא אומר לעצמו, אם כבר קמתי…
אני עוסק בעיצוב התנהגות של רובוט טיפולי על בסיס רובוט ביתי קיים: בלי פרווה ללטף, בלי אורות נוצצים, בלי להשמיע טקסטים מורכבים. הרובוט מיועד לטיפול באנשים הסובלים מדיכאון קליני ונמצאים בטיפול אקטיבי. הטיפול מבוסס על פרקטיקה קיימת מתוך שיטת טיפול "קוגניטיבי-התנהגותי" (CBT) ושימוש בטכניקת "אקטיבציה התנהגותית".
כעקרון מנחה בתכנון הרובוט אני מבקש ליצור סיטואציות יומיומיות, שבהן הרובוט שנועד למשימות ניקיון גם מייצר רגעים שבהם הוא נזקק לבעליו, וקורא לו לעזרה פיזית. הרובוט שנתקע, ולא מצליח לתפקד, תלוי באדם, שנתקע ולא מצליח לתפקד. הרובוט יכול להיכשל או להתקלקל מדי פעם בצורה יזומה, על מנת למשוך תשומת לב ויחס מהבעלים. כך הרובוט שובר את מעגל הקסמים שבו שבוי המטופל, ומבצע "אקטיבציה התנהגותית" כדי להחזירו לתפקוד מינימלי, ולמעגל מיטיב.