כיצד פעולת אריגה יכולה להשפיע על תפיסת הערך של חומר גלם שמקורו בפסולת טקסטיל חקלאית? ולחילופין, כיצד אפשר לפתח חזון מערכתי לטיפול בפסולת הטקסטיל החקלאית, באמצעות עיצוב?
הפרויקט נולד בעקבות ביקור באתר הפסולת החקלאית שבחצבה, מדהים במידותיו ומזעזע לנוכח כמויות הפלסטיק החקלאי שנאגר בו. כשאני נכנסת כמעצבת טקסטיל לאתר הפסולת החקלאית, אני אוספת מידע על פיסות של חומרים, ומחפשת את הסיפור שטבוע בהן. המטרה היא לגלות בפסולת את הפוטנציאל שלה להפוך לחומר גלם מקומי.
הנה, לדוגמה: פרמתי רשת נגד מזיקים והפכתי אותה לאגד שתי ואגד ערב, שמהם מתחתי שתי חדש על הנול ואליו ארגתי חבל הדליה פרום באופן שמייצר אוביקט טקסטיל חדש ונחשק.
בעבודה ידנית של פירוק הפסולת לחומים, עיבודם לחוטים ולסיבים וארגונם לטקסטיל שערכו עולה על ערך המוצר שממנו הגיעו, אני מעלה על נס את סגולותיו של הקראפט ככלי המאפשר למידה על עבודה ועל חומר ברזולוציה גבוהה.
האובייקט שמייצג את התהליכים הללו בפרויקט הוא השק הארוג. מה אפשר למדוד באמצעות שקים? מה הם מכילים — בתוכם ועליהם? כיצד הם מיוצרים? מהו תוואי המסע שהם עוברים?
שק הוא מיכל טקסטילי שטוח שמקבל את צורתו החיצונית בכל פעם שממלאים אותו בתוכן. בפרויקט הזה התוכן הפסול יקבל את ערכו מצורות חדשות.
בהשראת הפרויקט ההולנדי The Linen Project, ששואף להפיץ את הידע בגידול פשתן מקומי והפיכתו לחומר גלם, במתודולוגיה של למידה מתוך עשייה ידנית וקהילתית, אני מציעה להקים מפעל טקסטיל באתר הפסולת. מפעל שבו ייעבדו את החומרים לחומרי גלם ולמוצרים מקומיים, והוא יהיה חממה למעצבות, אמניות, חברות וחברי קהילה מקומית ושאר בעלות עניין שייקחו חלק בתהליך המשותף של המרת הפסולת לכדי משאב מקומי.
רוני יחזקאל היא מעצבת טקסטיל ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שם סיימה את לימודי התואר הראשון. בעבודותיה שמוצגות גם בתערוכות, מזהה הזדמנויות עיצוביות ופועלת בתפר שבין תחומים ושפות כמו קראפט ודיגיטל, חומר—משטח—אובייקט, אדם וטקסטיל, עיצוב וחברה.