על פי השערת הביופיליה לאדם יש תלות נפשית וחברתית בסביבה הטבעית. לאדם החי בסביבה עירונית קשה יותר להעריך את מורכבות החיים והטבע.
משחר ההיסטוריה בני אדם בנו לעצמם מחסות שנועדו להגן עלינו מן החוץ, מאיתני הטבע, מן הבלתי צפוי והבלתי נשלט. בתרבות העכשווית הגנות אלה מרחיקות מעליהן לא רק את הסכנה הממשית הגלומה בטבע, אלא גם כל ייצוג או אזכור של מוות טבעי – כליה, ריקבון, התפוררות והזדקנות.
למרות הניסיון להדיר את הטבע מהמרחב העירוני, הטבע מבצבץ וכובש מחדש את המבנים וסביבתם. הפרויקט מבקש להעצים ולרתום את התופעה לטובת משתמשי העיר השונים – אנשים, צמחים, וחרקים. התמקדתי בדרום תל אביב, בסיטואציות עירוניות בהן קיימים עודפי מים (מזגנים מטפטפים, מרזבים, מרפסות, מכסי ביוב). באמצעות תכנון פרמטרי, האובייקטים מתהווים בגיאומטריה נקבובית דמויית אלמוג – פני השטח המורכבים, הטקסטורה והחומר משפיעים על יכולת האובייקטים להכיל חיים. בחרתי לחקור חומרים שכיחים בענף הבנייה כמצע גידול לצמחים וחרקים.
הפרויקט מעורר מחשבה מחודשת על מרחבי חיינו. מה מזמנת לנו נוכחות הטבע במרחב הבנוי? הרהור? שהייה? רתיעה? כמיהה?
אורי היא אדריכלית, בוגרת בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובוגרת תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. עכברת העיר וחובבת טבע, אורי מתעניינת בהיבטים החברתיים והתרבותיים של המרחב. כאדריכלית היא השתתפה בתהליכי תכנון ועיצוב רבים. בנוסף היא יוצרת ומציגה עבודות עיצוב ומיצג בתחומי העירוניות והאדריכלות.